פסק-דין בתיק רע"פ 10308/09

השופטת ע' ארבל:

           השאלה שלפנינו הינה האם יש להורות על בטלות צו ההריסה שהוצא כלפי נכס, כאשר הנכס הועבר לצד שלישי שאינו צד להליך.

רקע והשתלשלות ההליכים

1.             המשיבים בהליך זה ביקשו לפצל דירה שבבעלותם לשניים וביצעו בשנים 2002-2003 פעולות בניה שונות לשם כך. בגין בניה זו הוגש נגדם כתב-אישום. ביום 31.5.05, לאחר שהוגש כתב האישום ובטרם הורשעו, מכרו המשיבים את הדירה לצד שלישי אשר לא היה צד להליך. יצוין כי בשנת 2007, לאחר שניתן גזר-הדין, נמכר הנכס בשנית.

2.             ביום 25.12.05 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט א' ספיר) את המשיבים וקבע כי בכך שפיצלו את הדירה שהיתה בבעלותם לשתי דירות, עברו המשיבים עבירת בניה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק). בית המשפט דחה טענות המשיבים לפיהן פעולת השיפוץ שביצעו בדירה נועדה לשם "שיפוץ פנימי" ולא לשם פיצול הדירה. בית המשפט דחה את הטענה שהועלתה לראשונה בשלב הטיעונים לעונש, לפיה לא ניתן לבצע את צו ההריסה שכן הנכס נמכר לצד שלישי לאחר שהוגש כתב-האישום. בהתאם לכך, גזר בית המשפט על המשיבים תשלום קנס ואגרת בניה והורה על הריסת אותו חלק של הבניה שיצר את פיצול הדירה ועל החזרתה של הדירה למצבה המקורי. כן הורה בית המשפט על רישום צו ההריסה בפנקס המקרקעין, בהתאם לסעיף 221(א) לחוק התכנון והבניה.

3.             המשיבים עירערו לבית המשפט המחוזי, הן לענין ההרשעה והן לענין גזר-הדין. הערעור התקבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי סקר את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ומצא שאין מקום להתערב בהם. כן התייחס לטענות המשפטיות שהועלו בערעור לפיהן אף אם הייתה כוונה לפצל את הדירה, הרי שהיא לא פוצלה בפועל ולכן לא היה מקום להרשיע את המשיבים. בית המשפט דחה טענה זו בנימוק כי קבלתה תרוקן מתוכן, מבחינה מעשית, את האפשרות למנוע פיצול דירות. תחת זאת, בחן בית המשפט המחוזי את פעולת המשיבים לפי "מבחן ייעוד" ומצא כי בנסיבות הענין בדין הרשיע בית משפט קמא את המשיבים בעבירה של בניה ללא היתר. לענין העונש, מצא בית המשפט שלא להתערב ברכיב הקנס שהושת על המשיבים, אך לצד זאת קבע באשר לצו ההריסה כי באם יקויים, יפגע צד שלישי תמים שרכש את הדירה כפי שהיא מבלי שהיה צד להליך, ובכך למעשה יישא הוא בעונשם של המשיבים. על כן, מצא שיש להורות על בטלות הצו.

טענות הצדדים

4.             הוועדה המקומית משיגה על הוראתו של בית המשפט המחוזי על בטלותו של צו ההריסה. לטענתה, מדובר בקביעה גורפת של בית המשפט, שהינה בעלת השלכות רוחב המצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, שטרם אמר את דברו בסוגיה זו. הוועדה המקומית מפנה לפסיקת בתי המשפט המחוזיים בשאלה זו העומדת לטענתה בסתירה לקביעת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה. כן הוטעם כי קביעת בית המשפט היא בעלת השלכות הרסניות על האכיפה בתחום התכנון והבניה. לטענת הוועדה המקומית, קביעה זו תגרום לכך שעברייני בניה יעבירו את זכויותיהם בנכס על מנת להתחמק מהריסת המבנה. בכך למעשה ייווצר "חסיון" מפני צווי הריסה, שהינם כלי אפקטיבי לאכיפת דיני התכנון והבניה, בפרט מקום בו מדובר בפיצול דירות שנרכשו לצרכי השקעה ולכן סחירותן רבה במיוחד.

           הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת כי קביעת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה כוחו של צו הריסה הינו כלפי כולי עלמא, כמו גם עם ההלכה שצו שכזה אינו בבחינת עונש כלפי העבריין, אלא מטרתו השבת המצב לקדמותו. כן מפנה הוועדה המקומית לסעיף 220 לחוק התכנון והבניה המאפשר מתן דיור חלוף לצד שלישי המתגורר בנכס שדינו הריסה וטוענת שהוראה זו מלמדת כי המחוקק לא ראה בהעברת הנכס לצד שלישי עילה לאי מתן צו שכזה. עוד מוסיפה הוועדה המקומית כי נוכח הוראות החוק שמחייבות רישום במרשם המקרקעין מקום בו הוצא צו הריסה שיפוטי, דווקא קביעת בית המשפט המחוזי עלולה לפגוע בצדדים שלישיים תמי לב. זאת, משום שביטול הצו יוביל גם לביטול הרישום וכך לא יוכלו צדדים אלה לדעת כי הנכס שרכשו לוקה באי חוקיות.

           נוכח כל האמור, גורסת הוועדה המקומית, יש להשיב על כנה את קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים.

5.             המשיבים מצידם טוענים כי אין מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנן שכן מדובר בקביעה התחומה לעניינם יוצא הדופן של הצדדים ולא בקביעה גורפת המעלה סוגיה עקרונית כטענת המבקשת. לצד זאת טוענים המשיבים כנגד הרשעתם ומטעימים כי לולא ההלכות המצמצמות ערעור "בגלגול שלישי", היו משיגים אף הם לבית משפט זה. עוד טוענים המשיבים כי הוועדה המקומית צירפה לבקשתה ראיות נוספות מבלי שנטלה רשות לעשות זאת ובכך יש כדי להוביל לדחיית הבקשה על הסף. מכל מקום נטען כי אף נאמר שיש בראיות אלה כדי ללמד על פיצול הדירה כיום, אין בכך ולא כלום עם מעשי המשיבים, שכן בעת שהיתה הדירה בבעלותם - לא היתה מפוצלת. לענין זה הוטעם כי כבר בשלב הטיעונים לעונש, טענו המשיבים שהמטבח הנוסף ודלת נוספת שהוכנסו לדירה, הוצאו ממנה וכי לא בוצע פיצול בפועל, אולם בית המשפט התעלם מטענה זו. לטענתם, אין הם יכולים לשאת באחריות לאופן השימוש בדירה, שיצאה מחזקתם לפני כחמש שנים.

           לגופה של הקביעה בדבר ביטול צו ההריסה נטען כי היא מוצדקת הן מטעמי בית המשפט המחוזי והן מטעמים נוספים. בכללם של טעמים אלה מפנים המשיבים למשך הזמן שחלף מעת מתן גזר-הדין, אך בעיקר מרחיבים הם בטענה כי למעשה לא פיצלו את הדירה מעולם ועל כן ממילא לא היתה משמעות מעשית לצו ההריסה. על כך מוסיפים המשיבים וטוענים כי בית המשפט לעניינים מקומיים לא פירט מה עליהם להרוס, למעט צינור ביוב שברור כי נועד להחליף צינור ישן וגם בכך יש כדי לתמוך בביטול צו ההריסה. משאלו הם פני הדברים, בהם מדובר ב"זוטי דברים של עבודות שיפוץ" ושל כוונה לשיפוץ דירה ולא בפיצולה - אין זה המקרה המתאים לדון בסוגיה העקרונית של ביצוע צווי ההריסה, מקום בו הועבר הנכס לצד שלישי.

           מכל מקום, בהתייחס לטענתה העקרונית של הוועדה המקומית כי בביטול צו ההריסה יש כדי להנציח את עבירת הבניה נטען שככל שכיום אכן פוצלה הדירה, הרי שיש בידי הוועדה לנקוט בהליכים כנגד מי שפיצל אותה. לענין זה מפנים המשיבים לסעיפים 203-204 ו-212 לחוק התכנון והבניה, תוך שהם שבים ומדגישים כי לשיטתם הם עצמם לא ביצעו כל עבירת בניה. על כן, לטענתם, אין הכרח כי ביטול צו ההריסה שהופנה כלפיהם ינציח פיצול בלתי חוקי. יתרה מכך, לטענת המשיבים, היה בידי המבקשת להורות על רישום הערת אזהרה בדבר הגשת כתב-האישום, וזאת מכוח סעיף 221(א) לחוק ולטענתם לא עשתה כן כיוון שידעה כי הדירה אינה נגועה בעבירה.

           לבסוף, טוענים המשיבים כי בניגוד לטענת הוועדה המקומית - לא ניתן לזהות הלכה ברורה בסוגיה, אלא שכל אחד מן המקרים שאוזכרו בבקשתה נבחן לגופו ולאור נסיבותיו. על כן, לא ניתן לומר כי בית המשפט המחוזי סטה בענייננו מהלכה קיימת ובכל אופן, לטענתם, אף אין מקום לקבוע מסמרות, אלא להכריע בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. בהתאם לכך, יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, וזאת נוכח ייחודיות המקרה בו הורשעו המשיבים על "כוונה לפצל דירה", מבלי שזו פוצלה בפועל.

דיון והכרעה

6.             השאלה שלפנינו הינה האם יש להורות על בטלות צו ההריסה שהוצא כלפי נכס, כאשר הנכס הועבר לצד שלישי שאינו צד להליך. נוכח אופיה של שאלה זו, החורג מעניינם של הצדדים, החלטנו להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור ולדון בה כבערעור. אומר כבר עתה כי אין בכוונתי להתייחס לטענות המשיבים הנוגעות לשאלת הרשעתם, שכן כפי שציינו בתשובתם - הם עצמם לא מצאו לנכון להגיש בענין זה בקשת רשות ערעור.

המסגרת הנורמטיבית

7.             המקור לצו הריסה מצוי למעשה בהוראת סעיף 145 לחוק התכנון והבניה אשר מורה כי בניה, הוספה או תיקון בבנין טעונים היתר. על יסוד הוראה זו, המפורטת גם בתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז-1967, נקבעה הנורמה הפלילית בסעיף 204 לחוק והוראות נוספות בפרק י' (עבירות ועונשין) לחוק, אשר בכללן גם סעיף 205 לחוק שזו לשונו: